קארו ופאבלו נפגשו במכון לאמנות. לא הסיפור הבריא של ציפורי אהבה בקולג', אלא סיפור מטורף על מורה ותלמיד! ברור שאנחנו שמים עליו הרבה פלפל ורוטב חריף, אבל פאבלו באמת היה המורה של קארו בשלב מסוים. ואז, הם התאהבו, ואז הם פתחו עסק יחד.
קארו - מעצבת גרפית מקצועית וארט דירקטורית למשרדי פרסום עם פחד לא הגיוני מכפתורים (המבריקים שהולכים לבגדים שלך). פבלו - מאייר ואנימטור לטלוויזיה, מגזינים ופרסום שחלק את מומחיותו במכון לאמנות המקומי בקראקס, ונצואלה. מי שאמר שאהבה ועסקים לא מתערבבים לא עבד עם הבלילה הנכונה.
ואם כבר מדברים על בלילה מעופש, התשוקה של קארו ופאבלו בזמן שעבדו עבור אדונים ארגוניים הייתה תפלה וקשוחה כמו סקון בן שלושה ימים. בזמן שהכינה מודעות למשחת שיניים, קארו חשבה על החפצים בבית סבתה, ובעודו היה ליד הלוח, פאבלו חשב על האוספים ההולכים וגדלים שלו של אביזרי מלחמת הכוכבים, צעצועים חורקים ועוד מגוון סקרנות. בסופו של דבר, הם החליטו להפסיק רק להיזכר בנוסטלגיה מהעבר ובמקום זאת להפוך את זה לאובססיה היומיומית שלהם. במקום שלפחות אחד מהם יחזיק בתלוש משכורת קבוע, הם חשבו שהם יצליחו יותר ביחד. בנוסף, הפשטידה תמיד מתוקה יותר כשמבשלים אותה יחד.
אז, הם החליטו להפוך את האהבה שלהם לכל דבר וינטג', מוזר ופריטי אספנות לעסק מתקתק פאנקי. יום אחד, הם עשו סיעור מוחות לעסק החדש שלהם על גבי כוס שוקו חם ברשת צ'ורו המקומית. אבל משהו היה חסר, וזה לא היו החטיפים - אלה היו פריכים, מתוקים ושוקולדיים; אבל השמות לא היו. בעיצומו של דיון סוער, קארו הוציאה כוס שוקו חם מאיזון ועל כל פבלו עשה בלגן שוקולדי מתוק. ואם יש דבר אחד לדעת על פבלו, זה שהוא שונא בלגן. אחרי שעה דביקה, עצבנית, לא פרודוקטיבית, הם הגיעו לקצה השנינות שלהם. "בוא פשוט נקרא לזה עיצוב שוקו חם. זה מאחורי!" התלוננה קארו. לפבלו, שטוף שוקולד, לא היו תלונות.
עם כל יום שעובר, השם נעשה מתוק יותר ויותר - מתאים באופן מושלם לזוג ילדים שמעולם לא למדו לאכול את הירקות שלהם ובדקו איזה מהצעצועים וזיכרונות הילדות שלהם הם יכולים להפוך לעיצובים. עדיין לא היה להם מוצר דגל, אבל הרעיון של נעליים ריחף איפשהו. לא בטוחים באיזה עיצוב לבחור, הם החליטו להתחיל עם מה שהוא ללא ספק הטעם הטוב ביותר: דובדבן אדום!
אם הייתם מעריצים של שוקו חם, אז בוודאי יש לכם או חלמתם על זוג צ'וקולטיקס דובדבן, אחד העיצובים הפופולריים ביותר שלנו. דמיינו את אלה, אבל שניהם מכוסים בדובדבנים, שניהם אותו דבר. לא יעלה על הדעת, נכון? ובכן, זה היה הרעיון המקורי לעסק של קארו ופאבלו שזה עתה נולדו.
אפילו באותו שלב, היו הרבה מתנגדים. זה 2004, אף אחד לא הולך לקנות נעליים באינטרנט, הם אמרו. העיצובים מוזרים מדי, אף אחד לא ילבש אותם, הם אמרו. לא רק שקארו ופאבלו היו כל כך בטוחים בחזונם שהם לא נתנו לקולות האלה לעצור אותם, אלא שהם רצו להצהיר אמירה גדולה עוד יותר.
"למה כל נעל חייבת להיות זהה לשנייה? זה לא שאנחנו הולכים עם שתי הרגליים בו זמנית. אחד תמיד מקדים את השני". פבלו התפלסף בקארו, כפי שעשה לעתים קרובות. חצי הקשיבה אבל חצי מסוקרנת, היא המשיכה לשרבט. "כל נעל צריכה עצמאות, שחרור מהחצי השני שלה!" בשלב זה, פאבלו צעק וקארו התחילה לפרש פרשנות מצועפת על מערכת היחסים שלהם בין השורות.
"מה בְּדִיוּק אתה מציע?" הטון שלה מרמז על זהירות רבה.
כשהוא חש את הסכנה האפשרית, פבלו החליט להסביר את הרעיון שלו בצורה ויזואלית, תוך שהוא לעג לנעל ליד ההדפס המקורי עם דובדבן בודד פשוט. קארו הביטה בפבלו בעיניים פעורות ומחייך. "נעל אחת שונה!" היא הידהדה.
זה עבד! זה היה כיף וחדש והסמל המושלם לאיחוד שלהם: מבולגן אבל מושלם, פשוט מושלם. מאז, הם חולקים את אהבתם הפרועה והמוזרה לנוסטלגיה עם כל ארצם ובסופו של דבר עם העולם. נתמך על ידי אנשים שרוצים להיות שונים ולהראות את זה, עבור אנשים שרוצים לעזוב את הקונבנציונלי ואת מה ש"צריך להיות" מאחור, לוקחים סיכון להיות עצמם. השאר הוא כוס היסטוריה חמה!